גברת קלרה יאסינסקי התגוררה בנכס מס' 1 הביתית שלנו, ואנחנו גרנו מעליה. הזאת דיברה תמיד פולנית, והייתה פוסעת בהדרת מלכות. לדעתי הילדה בת השש שהייתי, שיערה הזהוב שהיה מהודק בקפידה בדבר ראשה נגלה לדוגמא כתר מלכות. בשאר אזורי אחת שגברת יאסינסקי נכנסה עד יצאה מדירתה, הנוכחית עובד ומשתמש הייתה מהנהנת לעברי בתנועה מכובדת או גם בגלל ש קצרצרה.

ביתה מסוג גברת יאסינסקי שיקף את כל המלכותיות בידה. שעון מטוטלת שעבר זמנו מסוג עץ מהגוני שמר על הכניסה. מרבדים זהובים ושופעים כיסו את אותה רצפה, הריהוט העתיק הפיץ רק את ריחן המתקתק ששייך ל עם הזמן שעברו. קריסטלים ואביזרי יופי מגוונים מלאו את אותו פינות החדרים, וציורים רומנטיים ססגוניים עיטרו את אותן הכתלים. משמש שימש הארמון שלה.

בסלון המרווח, מתחת לאהיל קריסטל נאה, עומד פסנתר כנף לא בהיר ונקי מרבב. הפסנתר היה עיקרון המוקד המתקיימות מטעם הבית לחלוטין. יתר על המידה הדברים הנותרים, יתר על המידה אביזרי הקריסטל והמרבדים היוקרתיים, מהמחיר הריאלי הריהוט העתיק מתאימים דווקא בשביל להחמיא להודו הנקרא הפסנתר.

בכל זאת נודעה הפעם הראשונה שלי, ולפני שניגשתי לפסנתר, גברת יאסינסקי דרישה ממני לרחוץ את אותו ידיי. ככה התחילו לעשות הדרכה הפסנתר הראשוני שלי בהיותינו בני 6.

מַשׁמִים ישבנו אודות ספסל הפסנתר השחור. ללא כל תוים, נטלה גברת יאסינסקי את אותו ידיי, והחלה לעסות את כל אצבעותיי. ידיה העדינות שימשו צחות כשלג, אצבעותיה הארוכות והצנומות כמעט שקופות, וציפורניה צבועות באופן אישי – קורה באדום, או גם 9 שאני זוכרת.

בצעירותה, גברת יאסינסקי הייתה הפסנתרנית הראשית בתזמורת הפילהרמונית ששייך ל וורשה, והייתה המרכיב מסוג קונסרבטוריון מפורסם בפולין. במרבית הטרקלין לה ניצבו לפחות תריסר צילומים ממוסגרות שבהן היא נראתה מנגנת באולמות קונצרטים בוינה, פריס ומוסקבה. בודדת זוהי הראתה לכל המעוניין אלבום ובו מכתבי אוהדים וקטעי עיתונות פולנית שמתארים רק את ביצועיה באירופה. עיניה נצצו כשהיא דפדפה באיטיות באלבומים, כשאצבעותיה מלטפות בלי משים אחר הדפים בנוסטלגיה.

התחלנו את אותם השיעור של החברה שלנו. גב' יאסינסקי הקישה על הקלידים לאט ובחינניות, אצבע את אותה אצבע, ימין ואחר כך שמאל, תו את אותן תו, בתיאום מקיף. וכשהיא נגנה, שרוולי חולצת המשי לה טיפסו בהרבה. בדבר ידה, הבחנתי בכמות כחול בן 6 ספרות המוטבע על אודות עורה הצחור. המעיד המם ההצעה. באותו שניה, רציתי כל כך לשהות מסוגלת לדבר איתה בפולנית ולשחרר את גל השאלות המבוהלות שהחלו כבר להטריד את אותן ברור הצעיר.


הלימודים של הפסנתר שלי נמשכו דווקא 5 ימים. לא יכולתי להבחין את אותם הפולנית שהיא גברת יאסינסקי, והיא לא יכלה לדעת את אותן חוסר הדיוק התחושתי שלי.


חלוק מרופט

מספר שנים חלפו ואני ראיתי את גברת יאסינסקי הרבה פחות ופחות. יאנק בעלה, גבר חלל גדול ארגון אולם עדין, עזב את המקום צעיר במרבית בוקר וחזר מהעבודה בערב, כשהוא נותן באדיבות אחר הנהון הראש האופייני לאשתו, אולם כמעט נוסף על כך אחת אינן מחליף מילה בעלי אשת. בנם הבודד, סטפן, שימש זקן ממני במס' קיימת. הוא למעשה מעולם אינם הצטרף למשחקי ילדי השכונה בקרבת, וכשהוא היה פוגש מישהו מהבניין, הנו היה מפנה במהירות את אותם ראשו כדי להימנע ממפגש.

אות איכות החיים הגורם היחיד מגברת יאסינסקי נמכר בשם נגינת הפסנתר. נַקמָנִי הייתה מנגנת לאורך זמן ניכר בכל יום. המוסיקה לחיית המחמד חמקה מבעד לקירות דירתה, ורחפה אל מעבר גרמי המדרגות הנקרא המבנה ולאורך מסדרונותיו. בלילות הקיץ, כשהחלונות של אנחנו שימשו פתוחים, נגינתה המלודית של גברת יאסינסקי הייתה שיר הערש שהרדים את אותו ילדים לשינה מתוקה.


עם חלוף עם הזמן, גברת יאסינסקי באופן מיידי אינו הייתה הדוגמא האלגנטית לעדינות וכבוד. שערה נעשה סתור, חלוקה מרופט, ועיניה רחבות ומוכות אימה. זוהי הינה צועדת בטירוף במסדרונות הנכס, מבועתת וחסרת דרישה. אינה יכולתי לחוש דבר קרה פעם בידה.

חייהם חלף ומצבה התדרדר. היינו בוחרים שבו פוסעת אנה ואנה ברחוב הומה מחכה מול הדירה שבבעלותנו, ממלמלת תווים מבולבלות בפולנית ומתחננת לתשומת לב. פרחים וצמחים שיש מצדדים הילוכם, מנסים להימנע מקשר עין בעזרת האישה ההרה האומללה. לעתים, הנוכחית הייתה זועקת זעקות מרות בפולנית: "יאנק, יאנק, איפה אתה? מהווים באים! הם ככל הנראה מתוך אתרים אחרים לקבל אותי!"

צעקותיה הבוכיות שימשו מצמררות ההצעה. הייתי גדלה נסתרת מאחורי תריסי חלון לדירתך, מציצה החוצה ותוהה בשביל מה יאנק אינו מיוצר לעזרתה.

כשהתקפות החרדה לחיית המחמד הפכו תכופות הרבה מאוד, בעלה נאלץ לנעול בה אל ביתם כשהוא היה יוצא לפעילות. צעקותיה המרות ותחינותיה ממש לא זכו לתגובה והלכו והחריפו. הנוכחית דפקה כמעט בכל כוחה בדלתות, בקירות, והתחננה לצאת, לברוח מהשדים שרדפו את הדירה בפעם השנייה בחייה. אינה ידעה היכן להסתתר.

לסוף דבר, בנה, סטפן התגייס לצבא ועזב רק את בית המגורים. יאנק נקרא עובר חזרה הביתה מאוחר ברשתות, והינה הייתה נעולה לבדה במעונו עם זמן ניכר, ימים וחודשים ברציפות.

בסיטואציות נדירים, כשגברת יאסינסקי הייתה נינוחה למס' שעות, תוכלו נמכר בשם למצוא רק את צליליו המתוקים והמוכרים שהיא הפסנתר. לזמן קצר קצר היא הייתה חוזרת להיווצר הפסנתרנית המצליחה מוורשה. אולם כששלוותה הפנימית נודעה מתחילה להתערער מאריך, נעימותיה החזקות והנמרצות היו מפנות את אותה מקומן לצלילים מלנכוליים אם שהמוסיקה נודעה נמוגה לגמרי. למרבה העצב זה נתפסה קומפוזיציה אוטוביוגרפית בזמן נבון.

שנה אחת את אותו כך, גברת יאסינסקי נפטרה. בעלה מכר את השיער ועבר לעיר נבדל. ביתם רוקן חפץ את אותה מעוניין. הפסנתר נח במקום לא מוצל, עקום, מחכה שיאספו אותו. משפחה צעירה עברה לגור בביתם, ודירתה של גברת יאסינסקי התמלאה בקולותיהם המלודיים והעליזים שהיא ילדים צעירים.

קורה שאנחנו, המוסיקה מטעם קלרה חוזרת אליי, ואני יש בידי לקבל את אותה נעימותיה בלבי.