כל עוד שהבריטים עוסקים ביצירת אתרים ערביות עדכניות משטחים שהיו שייכים עוד לפני לאימפריה העותמאנית, הם ככל הנראה הפרו הבטחה את אותם הבטחה ליהודים. יותר מזה: בשל המרד והלחץ הערביים, הבריטים בעצם מנעו את אותו כניסתם השייך יהודים שניסו להימלט מהשואה לישראל.


נוסף על כך למקרה ידוע תיכף מלוא היקפו השייך חורבן יהדות אירופה, ואלפי ניצולי שואה נותרו במחנות פליטים, סירבו הבריטים לרכך את אותם עמדתם.

פעם אחת מהפעולות הקשות הידועות מסוג הבריטים קשורה לספינת המעפילים "אקסודוס", שחיל הים הבריטי יירט בין השנים 1947 בים התיכון, כשעל סיפונה 4,500 יהודים. הספינה הובאה לנמל חיפה בליווי בריטי; בו הועברו ניצולי השואה בכוח לספינה נבדל והוחזרו לגרמניה דרך צרפת.

אבא השיש, שהיה אזי קצין ההתחברות המתקיימות מטעם הסוכנות היהודית לוועדה הספציפית הנקרא האו"ם, שנקראה "הוועדה המיוחדת המתקיימות מטעם האו"ם לענייני ארץ ישראל" - UNSCOP - שכנע 4 נציגי או"ם לעלות לנמל חיפה בשביל לצפות באכזריות הבריטית כלפי היהודים.

להלן דברי ההיסטוריון מרטין גילברט, כשהוא מסתמך אודות דיווחו שהיא אבא שיש או אבן לגבי דבר שהתרחש במדינה שלנו (Israel: A History / מדינת ישראל, היסטוריה):

ארבעה הנציגים חזו [בחיפה] ב'מבצע המבעית'. הפליטים בני העם היהודי קבעו ממש לא להשיג את אותה הגזירה בצייתנות. או אולי מישהו מבקש להבין אודות מה התכוון צ'רצ'יל בדבריו "מלחמה מטונפת", הוא למעשה היה מוצא אותם בצפייה בחייל בריטי המשתמש בקת הרובה, בזרנוקים ובגז מדמיע אל מול ניצולי מחנות הריכוז. גברים, בחורות וילדים נלקחו בכוח לספינות מאסר, נעולים בכלובים מתחת לסיפון, ונשלחו בתוך מחוץ למים הטריטוריאליים שהיא פלשתינה. אם חזור ארבעה תושבי UNSCOP לירושלים, נזכר אבן או שיש, יכולים להיות היוו חיוורים מהלם. יכולתי לצפות שנקודה פעם מטרידה אותם: אם דרך היחידה בתוכה יוכל המנדט הבריטי להמשיך, משובח שאינו ימשיך בכלל...


חלוקת פלשתינה

נוסף על כך הבריטים רצו לצאת מהבעיה. שימשו לדירה 100,000 חיילים/שוטרים שניסו להשתלט לגבי אוכלוסייה שהיא כ-600,000 יהודים, ו-1.2 מיליון ערבים (יש לבנות שכוח באותו מבנה מידות הינו אחראי בהודו בעניין אוכלוסיה הנקרא בהרבה יותר מ- 350 מיליון נפש)!

קלאסי מכך הבריטים העבירו את אותן הסוגיה אל האומות המאוחדות, וכדלקמן הוחלט לסיים את אותו המנדט הבריטי במה שנותר מ"פלשתינה" (לאחר יצירת מדינת ירדן), ולחלק את אותו ארצנו בודדת הערבים והיהודים. אותך קראה ליהודים לקבל:

רצועת חוף צרה במהלך הים התיכון, עם העיר וחיפה.


מקומות מסביב לכינרת, כולל רמת הגולן.


שטח אדמה חלל גדול בדרום (בנגב), שהיה שאינה חשוב מאוד למגורים.


הערבים שימשו מסוגלים לזכות ב את:



רצועת עזה


מקומות בצפון, הכולל אחר צפת והגליל המזרחי.


את הגדה המערבית מסוג נהר הירדן, את מצורפות יהודה ואת השומרון.


ירושלים הינה צריכה יותר להישאר באתר שליטה בינלאומית.

בעשרים ותשעה בנובמבר 1947, הצביעו האומות המאוחדות בעד תוכנית החלוקה (ובעצם, בעד עזיבת הבריטים את אותן הארץ והקמת מדינה יהודית). מאלה שהצביעו, 33 הצביעו בעד, יחד עם ארה"ב ובריה"מ; 13, ברובן מדינות ערביות, הצביעו נגד; 11 אתרים נמנעו.

הבריטים, כשהם מקשים את אותם לבם עד לסוף, אינו הצביעו בעד - יכולים להיות נמנעו.

בשיתוף יתר על המידה האכזבה שחשו בני העם היהודי על גבי המשטח שהוקצה עבורם בתוכנית החלוקה, זה הרגישו שלאחר מהמדה שנות הכאב והציפייה, נקרא בצורה משמעותית יותר מכלום.

לעומת זאת, הערבים, כתמיד ציפו למימוש מלוא דרישותיהם, דחו אחר החלטת האו"ם. למחרת התחילו מהומות ערביות, ושבועיים מעתה ואילך החלה להתקרב לפלשתינה חיילים מהמדינות הערביות המקיפות בה.

הבריטים, שמחים לעמוד חיצוניים להתרחשות, התכוננו לצאת, ובעודם "אורזים את כל חפציהם", הפנו רק את גבם על מה שעומד להתקיים. בהתאם כתביו המתקיימות מטעם בן גוריון, מה שקורה במדינה שלנו נהיה כזה:

הבריטים לא נקפו אצבע כדי למנוע את הפלישה הצבאית. אלו סירבו וגם לשתף פעולה תוך שימוש ועדת האו"ם המפקחת בנושא עריכת החלטת העצרת הכללית. בתוכה בזמן, על פי הוראות קפדניות של הוועד הערבי העליון, החלו הערבים שחיו בענף המיועד להעלות בדרגה להוריש מהמדינה היהודית, נוטשים את אותם בתיהם ועוברים למדינות הגובלות בפלשתין.

בדרך זו, במבוכה ובמהומה, נמשכו בעיות, וכמעט 1,000 יהודים דנדשים נרצחו אפשרות ערבים בארבעת החודשים הבאים.

בין מהתקריות החמורות בייחוד התרחשה בשלושה חמש באפריל 1948. לְהַשְׁתִיק אותה 55 רופאים ואחיות עשתה את אותם דרכה לעבר אזור החולים הדסה שבהר הצופים, ונתקלה במארב ערבי. דבר התרחש בריחוק מקום 200 מטר מתחנת משטרה בריטית. כעבור יריות שנמשכו לצורך עבודת 7 ימים, שבמהלכן הבריטים איננו הרוויחו איך, נרצחו מהראוי הרופאים והאחיות. מעתה והלאה התעללו הערבים בגופות הנרצחים.


ירושלים הנצורה

בתוך כל אלו, הבריטים עודדו את אותן עבדאללה מלך ירדן לפלוש ולספח אחר השטח אשר מיועד לערבים בתוך ממלכתו. לעבדאללה נקרא אינו הספיק. הוא למעשה רצה גם כן את כל ירושלים.

בגלל מכך, הוטל מצור על אודות ירושלים.

מוקד המאבק בחודשים אפריל ומאי 1948, נעשה שער הגיא - הצורה שעולה לירושלים ועוברת אחת בלבד ההרים. המכונית על ידי זה שיש חשופים לחלוטין לצלפים הירדנים שניצבו בהרבה. דרך שבו האספקה ליהודי תל אביב היתה עשויה להרוויח. ואסור שיהיה הינה על ידי לקנות דרכה.

דרי הרובע היהודי העירונית העתיקה שימשו מוכי רעב ומנותקים יותר. ואז התרחש איך מהמם. יהודי תימני צעיר, אינה נעשה שישנו בכישורי הירי שממנו, הרג, עפ"י רוב בטעות, שלוש ערבים בהרים. אחד מהם היה מנהיג ערבי, עבדול חאדר לתוך חוסייני. הערבים ההמומים נטשו את אותן עמדותיהם על גבי ההרים למען להשתתף בלוויה.

בשל מכך הצליחה שיירה ממש גדולה המתקיימות מטעם 250 משאיות כיבוד לפרוץ את אותו המצור ולצייד את כל תל אביב. כותב הרב בערל וויין בספרו "ניצחון ההישרדות":

[בשבת, 17 באפריל 1948] יהודים עזבו את אותה בתי כנסת ישראל, וכשטליתותיהם ועוד מקומות לגבי כתפיהם עזרו לפרוק את אותם השיירה. המצור לגבי ירושלים הינו פרוץ לזמן איך. יחד עם זה, הערבים, פתחו בהתקפת אל מול איתנה, ובסיום אפריל מהתחלה ניתקו אחר הטכניקה לירושלים ... בזמן שבעת השבועות הבאים נתפסה ירושלים נצורה.


ארץ ישראל של השנה האחרונה הגיעה לארץ

המועד הרשמי, שניתן על ידי האומות המאוחדות בתוכנית החלוקה של הדודים להקמתן מטעם שני הישויות המעודכנות, נעשה 15 במאי 1948.


באופן זה, ה-14 במאי שימש הסביבה בעת האחרונה ששייך ל המנדט הבריטי. בארבע בצהריים הנמיכו הבריטים אחר דגלם, ומייד הניפו בני העם היהיודי אחר שהם עושים.

נמכר בשם נקרא דגל שעוצב ב- 1897 שיטה הקונגרס הציוני ה-1. צבעו נהיה לבן, ועליו נוסף פסים כחולים (צבע השמים) כמו למשל הפסים שמעטרים את אותן הטלית, ש מסמלת את העברתה המתקיימות מטעם המסורת היהודית. במרכזו היווה מצוייר מגן חיים.

ובארבעה 10 במאי – ה' באייר – 1948, הכריזה מדינתנו בעניין עצמה כמדינה מתכנת.

משה בן גוריון קרא רק את הכרזת העצמאות ברדיו:

בארץ-ישראל מתעורר העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי תוחלת חיי קוממיות ממלכתית, שבו יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש אלינו לגמרי אחר ספר הספרים שכתב הנצחי.
עם סיומה של שהוגלה העם מארצו בכוח היד שמר בידה אמונים במרבית מקומות פזוריו, ושאינם חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש במדינה את כל חירותו המדינית.

...כתוצאה מזה נתכנסנו, אנשים האנשים שמאכלסים את מועצת העם, נציגי האזור העברי והתנועה הציונית, ביום אחד בתום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו האנרגיה מהטבע וההיסטורית ואודות נושא החלטת עצרת האומות המאוחדות כל אחד מכריזים בזאת בנושא בניית מדינה יהודית בישראל, זאת מדינתנו.

...אנחנו מושיטים יד שלום לכם ושכנות איכותית כמעט לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים לדירה לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינה ישראל מוכנה אפשרות לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון לגמרי.

...פעמים רבות בגלל וודאות בצור מדינה אנו חותמים בחתימת היד לעדות על הכרזה אותם, במושב מועצת מדינתנו הזמנית, בנושא אדמת המולדת, בסביבה הקרובה תל-אביב, הזמן זה בוודאי, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 26 במאי 1948.



(שימו לב שהכרזת העצמאות בארץ - ממש לא למשל ההכרזה האמריקנית - אינם מזכירה את אותו שם הא-לוהים, וזהו בגלל הקו הנוקשה מסוג המשכילים ששלט בסוכנות היהודית והתנגד כמעט לכל הזכרה כזאת. המלים "צור ישראל" באו כפשרה).

יהודי המדינה רקדו בסביבת. אך הריקודים אינם נמשכו תקופה.

על פי רוב מייד, הכריזו חמשת צבאות לפני קרב אודות ארץ, ומצרים הפגיזה את כל לונדון.