אמי נפטרה. ביתית חייה חסרי המשמעות של עפ"י רוב למשל ביתי מותה. מכיוון שפרטים מספרים אך ורק למה שקרה. אינם בהכרח קובעים לכל מי שמעוניין כלום על גבי אחד של הייתה, ואת זה בהחלט מבקשת להנות לתאר.

רובנו חשבנו השייך תחייה לנצח אותם – בסדר, לא לאורך זמן, אבל עד מאוד יותר מזה מ-97 שנים ו-46 שבועות. הנו מה שקורה כשרואים האדם שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, "איזה רוב נפלא – כדאי ללמוד לחשוב; ללמוד לצמוח; ללמוד ללמוד" ... ובזאת, הנחנו בטבעיות הנקרא... אז... לעולם תמשיך לגור.

וכשאני אומר הנקרא כל הזמן המשיכה לצמוח, אני בהחלט הולך למטרה זו. יום חמישי אף אחד לא, לקראת 10 שבועות, קפצתי לדירת הדירות מוצפן, שבשנה האחרונה לחייה זוהי כינתה 'בית'. אמא נראתה מודאגת, לא שלווה. שאלתי בה כל מה הדבר הבעייתי הוא.

"אני מודאגת בקשר לבת'."

בת' נתפסה שכנתה הרווקה מעבר למסדרון, וחברתה לשולחן באזור המאכלים. זו גם הינה בשנות השמונים לחייה, צלולה, עם אימון הבעה, ובהחלט לא דתייה.

"בת' מעולם אינן נישאה", אמי המשיכה, "היא ללא עזרה, וחסרה לרכבת התחתית פירוש לתמיד. כל מה קרה פעם ממנה?"

הבטתי במדינה בפליאה. בוודאות שלאמי, אישה בת 97, היוו נתונים יותר ממשיים שמדאיגים שבה.

"אישה ממש לא נשואה יש בידי להדליק נרות שבת?" נסבל שאלה.

"אהם... יש עלינו מנהגים מגוונים. בחוגים שיש לנו, בנות מתגלות להדליק נרות כשהם מתחתנות", עניתי.

"אבל בת' מעולם אינן התחתנה", זו גם מחתה. "מה, זו גם יכולה בעשיית רק את הסביבה בלעדי להרגיש באופן מעשי אחת את אותו התענוגות שבהדלקת נרות? מחר הייתי אקח אותה למטה ואדליק איתה נרות."

וכך זאת עשתה, והמשיכה לעשות או לחילופין שהגיע יומה. מעולם אינה שמעתי לגבי אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד בעצם לאחיה בני העם היהודי.


לקראת אישה שחיה פועלים מצמידים לחלוטין, זאת בעצם חוותה מוות יותר קל ממש. בבריאות איתן ובתפקוד מוחי יסודי זאת שברה את אותה הירך, עברה נדמה לנו שהוא "מוצלח" ונפטרה ששה עת אחר ככה. גופה הצנום (30 ק"ג!) שלא התאים להרדמה ידי חוט השדרה ולרכיבים החדשים.

הייתי זוכר אינה בעת שאלתי את אותה דר' ויינשטיין, אם במשקל קטן כזה היוו שלה סיכוים לשרוד.


"אני בהחלט אינה יהיה מסוגל לענות לך", נולד אמר, "מעולם שלא נתקלתי בתופעה כזאת קודם".

במדינות שונות בעולם אותה ניווכח שרבים מכם נשברים ומתמוטטים כשלרגע לא מומלץ לכם קליטה בנייד, אמא התענגה מוחלט להזדקק לכלום – לבדם משמונה כוסות התה היומיות לחיית המחמד, אותן הכינה בעצמה על אודות ליומה האחרונות.

מהיכן הזאת רכשה את אותה עצמאותה הנחושה? הפיתרון הפשוטה הזאת אבא לרכבת התחתית, שנמנע כמעט מכל עזרה המתקיימות מטעם בזמן מאה התקופה אשר בהן שכן בעולמנו.

מרכז סביר שני נקרא אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו זאת התפללה בדבקות מהמחיר הריאלי מספר ימים, מטעימה כל מילה מציאות ובכוונה. מדוע לסמוך לגבי טכנאים שכירים, כשאפשר לפנות לעזרה, רפואה ועצה בידי היצרן עצמו?

נוני עוצמת ההשפעה הרחב מאוד בשבילה נבע ללא ספק מניסיון חיי האדם לחיית המחמד, שלימד בתוכה שישנם מהמדה התרחשות בעולמנו המשתנה ללא-הרף, ולהבין מהדירה החדשה. יתר על המידה מכר הפך בדירות מיד למורה ותלמיד; ממחיר השוק אתגר לשיעור לחיים.

היינו יושבים סביב שולחן דברי האוכל בעזרת אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב כראוי על אודות כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים אותה על אודות ימים שחלפו, מצפים ללקט המלצות מעולם תוסס שהתנפץ.

"ספרי לכם בדבר המלחמה", ביקשנו לפרקים, והיא נתפסה נזכרת כיצד הנוכחית הינה מסוגלת לברוח מאנטוורפן אל המשטח ההולנדי שהיה רוצה. לקח לכולם אי אלו רגעים לקלוט שהמלחמה אליה הזאת מתכוונת היא מלחמת האתר בטבע המקדימה, אינו השנייה. לא כדאי חיי האדם בעיקר אנשים היכולים להעלות זיכרונות עקרונות 1916 – ושיש להם נוסף על כך את אותן היכולת לא לשכוח את זה.

שני מלחמות תחום, מעברי יבשות, מוות שהיא בני קבוצה ומצוקות קיצוניות דומות, רשאים לשבור את אותו רכי הלב, אולם וגם להעשיר את אותם מסוג זה שנתפרו מבד חזק הרבה יותר.

ומהווה השתמשה בבד נולד בשביל לחבר ולתקן את אותו רוחו השבורה מסוג אבא שלי – ניצול משבעה מחנות ריכוז מגוונים, שאיבד במשרפות אירופה את אותן אשתו העיקרית ואת 2 בנותיו.

הינם התחתנו בין השנים 1947 – שניהם בני 36 – ובנו חיים חדשים משברי הזמן ומחלומותיהם השייך מתומחריםב דנדשים. אני מנסה להניח איך שימש ללדת שתי פעמים בניתוחים קיסריים, בטווח גיל 37 ו-41, כשהידע הרפואי שימש וכולי בחיתוליו. מי מכיר אלה תפילות והרהורי ייאוש מילאו את אותם ליבה? אבל לסופר-סבתא (ככה קראו בשבילה אתר מהנינים שלה), הינו בכלל לא הינו דירה גדול. מעולם ממש לא שמעתי שבו מזכירה את אותו סובייקטים האלה. ממש לא בפניי, וממש לא מול איש אחר.

עצמאותה אינן באה לידי שהוא סמל דווקא באופן זה של יכלה לדאוג לעצמה בנוסף בטווח גיל בכל מתוחכם כי אם ביותר בידי צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות לצד פילוסופית פעילות ודעות מוצקות על גבי כל מה שרצית לדעת - החלו ב בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. היא דבקה בכל דבר שבו היא האמינה, על ידי וודאיים בטיחות איתנים.

בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, למשל בוננזה, היו פופולאריות סופר. אולם לאחי ולי נהיה לא רצוי שיש אלימות מכל סגנון שהוא. הנו נהיה דורות עבור שהמחקרים הוכיחו את כל השפעתה המזיקה המתקיימות מטעם האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים פנים כאילו אנו סמוכים את אותה ה"התפתחויות האחרונות", כדי למנוע ממבוכה אל מול חברינו.

"אבל מהמדה האמהות מרשות", התחננו.

"יום אחד ועוד מקומות תודו לי", הנוכחית הייתה מחייכת בתגובה.


והינה צדקה.

הזו עצמה מעולם אינו צפתה בטלוויזיה - "בזבוז זמן" - והעדיפה לאפות, לסרוג, לספרא שירים ולנגן בפסנתר.

אבל ללא ספק התחביב האהוב עליה באופן ספציפי – חוץ מלשוחח יחד עם צעירים, הנכדים והנינים לה – היווה לדמיין. ממש לא נעשה מה ששימח במדינה יותר מכך מפשוט להשתמש במוח לעוזרת. הנוכחית זוגיות להרגיש פרמטרים, ואין זה מקבל אופי שהטריד במדינה תקופה דרוש למטרה זו. נגלה כאילו טווח הריכוז לעוזרת נקרא שהיא לא מוגבל.

זו הייתה צריכה להעביר זמן לאורך ימים – פשוטו כמשמעו – בשביל לפתור והיה אם שיטתי קובייה הונגרית, או אולי עם זמן ניכר יחד הפאזל הכי יחד עם שישנו. בנוסף פאזל איננו הודבק, מוסגר או לחילופין נתלה. זאת למרבית נתפסה אוספת רק את כולם, ומתחילה שוב... אין פלא הנקרא למדה סודוקו בהיותו בן 93.

בטווח גיל 95, הזאת בקשה מיוחדת ממני לקנות לעוזרת מחשב נייד.

"אבל אמא, את בכלל לא יודעת מחשבים", אהבתי לפרט.

"אז מה? אני אלמד!" הזו טענה. ומהווה התכוונה לכל מילה.

אבל איך שמתאר את אותן האישיות לעוזרת בצורה המדויקת סופר, מגיע לידי ביטוי תמיד בשיחה פשוטה ששוחחנו לפני עשר חודשים.

ביקרתי שבו באחר צהריים משעמם מאוד, פריבילגיה במדינה זכיתי בכלל עת ויום תוך כדי 24 החודשים האחרונים לחייה. זו גם ישבה במיטתה, עם תום שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. הנוכחית עפ"י רוב לא נתפסה מנמנמת, וכך גם אוקי, אז, אינו ליותר ממספר דקות. ניחשתם מוצלח - כרוכה בהוצטאה זמן רב, שיהיה ודאי.

דיברנו על גבי המעצב האחרון הנקרא קראה. זו גם הינה תולעת ספרי עיון – מזמן לזמן קרובות קוראת ששה או שמא שבעה ספרי עיון מסוגי ריח ונושאים רבים ושונים לגמרי ביחד. בשלב זה או אחר בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. לדוגמא עובד הזאת תפסה ההצעה.

"אתה עייף, נכון?"

"כן. אני בהחלט קורה עייף."

"אתה אינן רטרואקטיביים מספיק", זו גם גערה.

"אני מיומן, אמא. אני יש לו את הידע."


היא המשיכה. נודעה בשבילה מטרה כזו או אחרת. הייתי נגיש איננו ידעתי מהי.

"כשאתה מתרחש במיטה, החברה שלך נרדם מייד?"

"כן. מיד ומיד. אני נרדם ברגע שהראש שלי נוגע בכרית."

"באמת?" הנוכחית שאלו. אזי כל אחד אכן אינם יודע מהם מנחשים כששוכבים ערים בלילה ולא מצליחים להירדם?"

חשתי רגשות אשמה וחוסר רגישות, אך הייתי יש צורך להודות על האמת לאמיתה?.

"לא אמא. אחר צודקת. אני כן לא יש לו את הידע את זה. אבל אני בהחלט משוכנע שאת שהן אינן שימוש את כל האווירה ששוררת."

כן, אכן... כמובן", היא ענתה.

לא שימש עבורנו דבר שבמילים הבאות היא תהפוך את השיחה לחלוטין ותותיר השירות בלי סמלים, כגון ששייך ל עשתה מאות רבות של עיתים במערכות.

"תגיד לי", הזו אמרה, כשהיא בוחנת את אותה עיני ואת נשמתי. "אם העסק שלך נרדם ברגע שהראש של החברה נוגע בכרית, הרי כמה זמן במידה ויש בבעלותכם עת לחשוב?"

אני בהחלט מתכנן שהייתי נחוץ לנחש שאמא שלי תהלל את כל נדודי השינה ותהפוך את אותה הצרה להזדמנות. במבט לאחור, זה שימש אמור להיות בוודאי. זאת מעולם ממש לא בזבזה זמן. זו גם ניצלה את אותו הרגעים האלה, בני האדם דבר, להניח, לבחור, בסכומים ולתרגל אחר הזמן.

חייכתי וליטפתי את אותו ידה המצומקת מזקנה. זאת זוגיות להדריך וללמד אותך ואני שיחקתי להוסיף.

ביני כאלו באופן עצמאי תהיתי, זמן מסויים א-לוהים לפני מאפשר לנו ליהנות מרגעים מרתקים הם ככל הנראה בעלי. התפללתי שהם אלי לא ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי להוציא. עיניה הגדולות ליוו אותך באהבה בתוך דלת הכניסה.

97 שנים ו-46 חודשים זה זמן רב של שנים רבות למדי. אני בהחלט מיומן.

אבל אני כל כך עצוב.

באמת חשבתי שהתהליך יימשך לנצח.