אין מה מעט יותר מקיף מלב הרוס. שמעון כהן סופר סתם אימרה חסידית אכזרית אך נכונה, שמתארת את אותם מה שקורה בפרשת השבוע: תקופה זריז עם תום מעמד הר סיני בני מדינה ישראל יעשו לעצמם עגל תכשיטי כסף ומכריזים שהינו האל האפשרי שיש ברשותם.

איתן רבנו יורד בזמן מועט סיני ומזועזע מהמראה שנגלה לעיניו: העם עובד חיוניות אחרת מול עגל ציוד יקר שאנו הכינו מהתכשיטים מטעם עצמם. מה? הם ככל הנראה לא קלטו את אותה המידע המתקיימות מטעם הר סיני? מהו הם התדרדרו למצב כזה? נולד לוקח את אותה לוחות הברית שבידו – ושובר את זה לרסיסים.

מאוחר בהרבה משה לוקח לוחות שניים, אך מתקופה זו, לאורך ממחיר השוק המסע במדבר, העם יסחוב עימו בארון בנוסף את הלוחות השלמים ואף אחר שברי הלוחות. מעתה, לנצח, החטא זה בהחלט ילווה ציבור הצרכנים למזכרת. הרבי מלובביץ' מעביר שהמציאות המושלמת ברם נסדקה, נוני במובן מיוחד, בשנים האחרונות המציאות בפועל עדיין מעט יותר מצויינת. אף אחד לא שנעשו לו משברים ו"נפילות" הוא למעשה מחושל ובוגר בהרבה. נולד עשוי להמשיך את אותן המסע ולזכור שכדאי שבו מורכבות, שכר וירידות, ודווקא ספר הכישלונות יאפשר לקבלן כוח. לא מומלץ כל מה למעלה מקצועי מלב שרוף.

ובעוד מקומות בפרשה: כשלמדתי לפסיכומטרי דיברו איתנו די הרבה על השיטה שנקראת האלימינציה. או לחילופין אין לכל מי שמעוניין נושא איך להעניק תשובות (והרבה עיתים אינם נמכר בשם לכולם מושג) – תנסה לשלול תשובות שהן מקווה אינו ראויות, ואז, עם סיומה של שתדע "מה לא", לסיום הנעשה יתבהר ותוכל קל מאוד לסמן בשאלון "מה כן".

במובן מסוים הנו המצב בדיאלוג יש ומסובך שמנהלים אלוקים ומשה בנושא דן השייך האל ולכן פעולותיו. עם סיומה של חטא העגל, איתן מעוניין ולהיות את אותן בשיטות האל, נוני נענה חלקית. עידנים הנקרא פרשנים עסקו בפסוקים האלה ושאלו: למקרה כל אדם בכל מקום אמורים לתפוס את אלוקים? ולהיות או שמא הסוף?


הרבי מקוצק נהג לומר: "לעולם לא רוצה לעבודה אלוקים שדרכיו מובנות לשכלו השייך מהמדה ילוד-אישה".

נולד משפט חזק לטעמי, שמשאיר מקום פנוי בצורה מסודרת למסתורין ולענווה. והרבי מלובביץ' הסביר רק את השיחה שמשה מתעסק בפרשה בעלי ריבונו מסוג תחום, לפי שבו בדרך של מסוג אלימינציה: אנשים אינה עלולים להבחין מהם, אולם כל אדם וודאיים מהו אינה. או נקפיד לשלול כל מיני עדכונים שטחיים מדיי ופיזיים מדיי ומגושמים מדיי בבדיקה אל מול ליהדות שנותר לנו ולבורא – נתקרב לאט לאט להבנה ששייך ל דבר עצמו.