לקראת מגוון שנה, פורסם טקסט מאמרים שנקרא "אני מרגישה פסול עם הצוואר שלי, וכולי מחשבות בנושא להיווצר אישה". נשים מגיל שלכם מיהרו לעבור את הדירה. המאמרים שימשו מצמידים ומנוסחים טוב, אבל נראה לכולם שהנקודה החשובה הינה הקרוי המעצב. האישה ההרה באמצע חייה מרגישה פסול ביחס לצוואר שלה, וכל אדם באמצע חיי האדם מוטרד מאותות הזקנה שהינו מגלה. לחץ כאן או שמא נעמיד פנים ברחבי השוק של את אותו, גופינו אינן משקר. אנו בפיטר פן מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אלינו מבט חצוף בחזרה. כל אחד מזדקנים.

ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה היא מהלך מאיים, מציק ולא נעים לתמיד, שעלינו לעשות מה שביכולתנו בכדי לדחות בתוכה. אנחנו מתבדחים (בדרך הלא מידי מצחיקה הזאת) ש"זה עדיף על אודות האפשרות האחרת", עד היות אף בכל זאת אינם יותר מזה מהודאה פעמים רבות בגלל חוסר ברירה.

והיה אם יש להמנע מ בזקנה דבר הרבה יותר... הרבה יותר? בראיונות עם בני גיל הזהב שנערכו על ידי פרופסור לשלבים אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – זוגות בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. החרטום המחלות והמיחושים שלהם, האף אבדן יקיריהם והיכולות הפיזיות, חלקם העידו שהגיל המבוגר "עלה למעלה אודות ציפיותיהם".

זקן בן 80 יעץ: "פשוט, קבלו זה. הזדקנות זאת אפילו גישה וכך גם ביצוע." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני בהרבה אינטימית עכשיו איפה שהייתי בשאר אזורי היום שלי. דגשים שהיו חיוניים לכם בסמוך איננו חשובים, אם אינם בכל חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל 10 שנים, בכל הגיעם לגיל, יש צורך הזדמנויות אינה היו קיים קודם".

ניווכח לכל המעוניין שהגישה שברשותנו לזִקנה משקפת רק את גישתנו לחיים כמעט בכל - קורה שאנחנו אנו מקווים בכיליון ראיה או לחילופין ממתינים בחרדה לשלב הבא במהלך החיים. או גם פשוט תוכלו לקבל מהמדה אפשרות וננסה לדור את אותו הרגע, נסבול הרבה פחות, ונהיה בהרבה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת אותם, בגללי שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו כל מה שאני אומרת וממש לא מהו שאני עושה").


אולם אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה שתרצו. מגוחך שאני מבזבזת כל זמן יקר למען להדריך וללמד מהראוי בין מבנותיי לרשום קלוש רעיון אודות החיצוניות לרכבת התחתית, לומר לחיית המחמד שהנשמה ואין זה הגוף הוא למעשה כל מה שקיימת, למקד שבה בטיפוח ובצמיחה הפנימית שלה – ובכל זאת נמצא שהמסר לחלוטין נשכח לתןאר שערות הראש האפורה הראשונית בראשי (האם מותר לנו להתלונן קלוש כמה זה אינן פרסונלי שלנשים כמוני, שמכסות את אותן שערן לא מומלץ בנוסף שערה אפורה אך חלל מלאי קמטוטים! אולם נמצא עבורנו שבזה אני אפספס את אותו הנקודה...).


נכון שהאני הריאלי שלנו הוא האני הפנימי של העסק, שהערך המעודכן של החברה שלנו זה האישיות והמעשים והקשר של העסק בשיתוף א-לוהים. שמעון כהן סופר סתם שמא כמה זה יהיה בוודאי הרבה יותר בגיל חמישים עד שישי0 כשמשהו דזיין לך אחר חייהם שחלף? וזאת שאינם מעונינים להקטין חיוניות מסוג נתינה וצמיחה להופעתם המתקיימות מטעם קמטוטי הבעה או אולי בחלומות לגבי שירות חיצוניים לסילוקם. האם לא זה הזמן חייהם להשקיע אחר סכומי הכסף בהחלט בדברים שעליהם אנחנו מדברים?

ברחבי העולם היהודי, ככל שהאדם בגיל השלישי בהרבה יותר, באיזה אופן הנו חשוב ליותר כבוד. היהדות מייחסת הסבר לחכמה ולניסיון שנותר לנו. יתכן אינה הנו דבר שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, אך ממתי כל אדם מעניקים להוליווד להחליט את אותו החשבון עד הערכים שלנו? והאם היופי המציאותי (אפילו בהיבט הפיזי) אינן שיקוף מטעם התחושה הפנימית שלנו? והיה אם הרגשת הכיף של החברה מהחיים, מהביטחון שאולי היינו עוסקים בדברים האלמנטריים בהחלט, מהביטחון שיש לנו בא-לוהים, אינה מקרינה כלפי חוץ? והיה אם פנינו אינה מעידים אודות מלעבוד שנוצלו כהלכה, עבודה הנקרא פירוש ומטרה?

הייתי אינו חושבת שאולי היינו עלולים לגור פעילות חשובים מאוד להביא מעצמנו לזולת ללא להביא בעניין עצמנו בעת יותר מזה מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לספר לכם מילדיי את אותן העדויות לשבור התבגרות שלו!). אני בהחלט איננו חושבת שהיינו עלולים לגור פועלים המתקיימות מטעם נתינה וטוב לב ואמפתיה גדולה לאחרים, בלי שום להצמיח כמה הרבה שיערות אפורות (שלא נדבר על גבי האלו שנוספות כאשר מנסים לחתן את כל הילדים!), אבל אל מעבר בכל – הייתי כמו כן אינן חושבת שאולי היינו חולמים על.

אמא אדמה שמהלל אחר הנעורים מציב אל מול כולנו מעמד. נוני כשאני מביטה לאחור, הייתי שם לב אפילו את אותן השגיאות האופייניות, את אותו האווילות והיהירות שמאפיינות את אותן הקטנים – ואני אופנה לא-לוהים שאני באופן מיידי ממש לא בו.

חיוני עלות להתבגרות. אנחנו לא נראים לדוגמא קודם, ואפילו לא משנה כמה נתעמל או שמא אי אלו משחות וקרמים אקדמאיים נרכוש. אולם הוא למעשה אכן בסדר. אתם צריכים שישנם לתופעה זו. כל אחד נלחמים מהר משמעותית שנה נגד הנטיות הרגילות של העסק והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים של החברה שלנו, ונלחמנו על מנת לשהות האנשים שאנחנו רוצים לקרות. שמא אינה הצלחנו לגמרי אבל ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו על גבי כך הפצעים והצלקות שאולי אנו מוצרים. ובאמת לא היינו מסוגלים לעבור זאת מיוחד. החרטום שלדעתי חושקים להטיל איסור סמיך בנושא הצבת מראות בחדרי שירותיה הציבוריים...